<h1>ספר אהל מועד שער ק"ש דרך ראשון</h1>
<h2>דף ד:</h2>
אעפ"י שקרא אדם ק"ש בערב בבה"כ צריך לקרות ק"ש פרשה א' סמוך למטתו כמ"ש בדרך ג', ויזהר מגלוי הראש והגוף. ת"ח אם קרא ק"ש בעונתה אינו צריך לקרא על מטתו אבל אומ' א' מפסוקי דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי. ואעפ"י שאסור להתרפאות בד"ת, להגן שאני ופירש"י דהיינו דרך תפי' להגן מן הפגעים. והר"מ פי' שתגן עליו שכר קריאה, ורבי מאיר הלוי פי' שאעפ"י שאסור להתרפאת בד"ת קודם שיחילו הפגעים מותר אבל אח"כ נראה כלוחש על המכה ואסור שה"ז כעושה ד"ת קמיעין ולחישות. ומצאתי סיוע לזה בירוש' בפ' במה אשה אומר היו שור של פגעים בירושלים ומתרץ רבי כאן עד שלא נפגע כאן משנפגע.
<h2>דף ו.</h2>
אמר רבי אליעזר בענין שהקב"ה מקלס לכנ"י, כך היא מקלסת אותו, הקב"ה קלסה, אשרך ישראל מי כמוך, והיא מקלסת אותו, מי כמוך באלים ה', הקב"ה קלסה, מי כעמך ישראל, וכנסת ישראל מקלסת אותו, שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד וחייב אדם לקרוא שמע בכל יום פעם א' בזמן שכיבה שזהו בלילה ופעם אחד בזמן קימה שזהו בבוקר, וזהו בשכבך ובקומך. ובירוש' ביארו שעשרת הדברות נכללות בפרשיות של ק"ש. ושני עיקרים יש בפרשה של שמע, הא' הודעת האחדות, והב' להאמין שהשגחה דבוקה בנו יותר מבאומות וזהו אלקינו כמו שופטינו ומנהיגנו, וכולל בפסוק ואהבת מצות האמונה והיינו בכל לבבך, ומצות אשר מהן מתפעלת הנפש במאכלות אסורות וביאות אסורות והיינו בכל נפשך, ומצות התלויות בממון והיינו ובכל מאודך.
<h2>דף יג.</h2>
הפרשיות שתקנו לקרות בבקר ובערב עם שמע כך היא סדורן, תחלה אומ' פרשת שמע ישראל והוא בסדר ואתחנן ופרשת והיה וכו' בסדר עקב, ופ' ויאמר בפרשת שלח וקדמה שמע לוהיה אם שמוע כדי שנקבל עמ"ש תחי', ואח"כ עול מצות, וקדמה והיה לויאמר, לפי שמצות ציצית אינה נוהגת אלא ביום, ואפי' בק"ש של ערבית אומ' פרשת ויאמר אע"פ שמצות ציצית אינה נוהגת בלילה, ואו' הרי"ץ גיאת שפר' ויאמר מד"ס, והר"מ לא חלק בין ויאמר לשאר הפרשיות, וי"א שפרשה ראשונה בלבד מה"ת, וזה יתבאר עוד בדרך ג'.
ת"ר ק"ש בכל לשון שהקורא מבין, ואם בלה"ק קורא אותה, יוצא י"ח גם כי אינו מבין אותו. וכן בתפי' אדם יוצא בלה"ק אעפ"י שאינו מכירו, וכ"כ הריא"ג הקורא קריאת שמע בכל לשון שיקרא, צריך ליזהר שלא ישבש אותיות שבאותו לשון.
<h2>דף יג:</h2>
פסוק ראשון של פרשת שמע הכל צריך לקרותו בקול רם ושאר הפסוקים קורא בלחש או בקול רם חוץ מברוך שם שהכל צריכין לאומרו בחשאי, שאע"פ שיעקב אמרו משה לא אמרו, והוא האמן שהיו עונין במקדש על ברכה ואני ה' אלקיכם ש"ץ אומרו בקול רם להראות שאין להשהות בין ה' אלהיכם משום דכתיב וה' אלקים אמת, וזה שכתוב כי (טען) [טעם] למנהגינו שאנו של שמע בלחש הוא לכבודו של יעקב אבינו.
המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, ואל יאריך בא' כדי שלא יהא נשמע כאומר אי חד אבל מאריך בד' ולא יחטוף בח', ופי' הגאון שמאריך בח' שימליך השי"ת בשמים ובארץ ומאריך בד' כדי שיעור שימליכהו בד' רוחות ובתחל' במזרח ואח"כ מערב דרו' צפון שכך היא בריאת העול' כמו שמבואר בס' יצירה, וראוי להמליכו כענין שברא עולמו. ופירש"י שממליכו בכונת הלב, ורבי' האיי גאון אמר שצריך הצדדת ראשו או עיניו, והמנהג אינו שוה בזה, ונר' להכריע כדברי רש"י ממאי דאמר ליה ר"ח בר אבא לר' ירמיה למה לך לאורכי כולי האי ושאל רבי ירמיה אלא עד כמה וענה לו ר"ח כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובד' רוחות ולא תפשו ר"ח אלא על רוב אריכותו ודאי לא היה ר"י מצדד ראשו, דלמה ליה לאורכי אחר הצדדת הראש לכל הרוחות עד שהוצרך ר"ח לו' לו ל"ל לאורכי כולי האי אלא ודאי מאריך בלא הצדדה היה.
<h2>דף טו.</h2>
הקורא את שמע צריך לדקדק באותיותיה, פי' שיתן ריוח בין כל שתי תיבות מדובקות, וזהו שיש בסוף תיבה אחת ובראש השניה אותיות המדמות זו לזו, כגון בכל לבבך על לבבכם וכל כיוצא בזה וצרי' להתיז זי"ן של תזכרו, שלא יהיה נרא' כאומר תשכרו, וישהא מעט בין אחד לברוך שם, ובין היום לעל לבבך, ובין היום לאהבה, והטעם כדי שלא יהיה משמעות הדבר כאומר היום ולא למחר ובכלל דקדוק הקריא' הוא, שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה, וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף, כדי שלא יהיה נראה כאומר וחרף, ואומר ר' אברהם שצריך ליתן ריוח בין נשבע ה', כדי שלא תבלע האלף בעין ואם לא דקדק בכל אלה יצא, ולכתחילה צריך להשמיע לאזנו, ואם הוציא בשפתיו אלא שלא השמיע לאזנו יצא אבל בהרהור לבד לא יצא, וכן הדין לשאר מצות שהם בדיבור. הקורא ק"ש וכופלה פי' שחוזר התיבה אחר שאומרה משתקין אותו, ואם חוזר פסוק שלם מגונה הוא אבל אין משתקין אותו כך הוא דעת רבי' האיי גאון ור"מ, ולפירש"י ז"ל והראב"ד כשחוזר התיבה הוא מגונה אבל פסוק שלם משתקין אותו. ולי נר' כפי' רבי האיי משום שמדמה רבי זירא שמע למודים ומשמע שכמו שאם אמר מודים מודים משתקין אותו כך אם אמר שמע שמע ואמן אמן זה הדין יש לו, וכל הפרשה מותר לכפול כדר' זירא דהוה קאים והדר קרי, קרא את שמע למפרע לא יצא. ואומ' הר"מ דוקא הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי יצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. מה שנהגו לקרות את שמע ע"פ אע"פ שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן ע"פ משום דעת לעשות לה' הוא זה שאם יצטרך כל א' להביא ספרו שמא יתבטל מהקריאה, וי"א שלא מנעו לומר ע"פ דברים שבכתב אלא כשפוטר אחרים.
<h2>דף כא.</h2>
ספק קרא שמע חוזר וקורא כל פרשיותיה ומברך לפניה ולאחריה שכל שחייב לקרותה קורא הוא כעיקר תקנתו, וכשם שלא די לו בפסוק ראשון אפי' לדעת האומר שפסוק ראשון בלבד מה"ת אלא קורא כל הפרשיות, ג"כ צריך לברך לפניה ולאחריה. והיודע שקרא אבל נסתפק אם בירך לפני ק"ש ולאחריה אינו חוזר ומברך הואיל וספק לו אם בירך. היה יודע ודאי שקרא קריאת שמע בלא ברכות, י"א שמותר לו לחזור ולקרוא הפרשה ושאר הפרשיות בברכות אע"ג שכבר יצא י"ח תורה. וכת' הרא"ה מדאמ' בגמ' שמע ישראל וכו' זו ק"ש של ר"י הנשיא ילפי' דפסוק ראשון הוי מה"ת ור"י הנשיא אח"כ היה קורא ק"ש דרבנן בברכות דרבנן ומשום דוחקיה דגרסיה הוה עביד הכי, ואין ללמוד משם היתר לקרוא פסוק שמע ישראל ברבונו של עולם, גם בשם הרמב"ן אומ' שאינו מתחיל הפסוק של שמע ברבונו של עולם, אלא אומ' ה' אלקינו ה' אחד, ונר' שאם גומר בלבו שלא לצאת בו י"ח שלא יצא, וכן היא סברת רבי יצחק שאומ' שאין יוצא ידי מצוה כל שגומר בדעתו שלא לצאת באותה שעה, וזה יתבאר בסוף דרך שני משער זה ובדרך ראשון משער הברכות ובנתי' ג' מדרך א' של שער הברכות יתבאר אם מברכין על הספק, הקור' את שמע וטע' במלו' שונו' או באותיו' חוזר למקום שטעה, טעה בין פרק לפרק חוזר לראש הפרק, ירושלמי טעה ואינו יודע היכן טעה חוזר למקום הברור לו, טעה בין כתי' לכתי' חוזר לכתי' ראשונה ואם אמר למען, חזקה מכתיבה שניה סליק וכן הדין בכל שאר הפרשיות שאם יודע המקום שפסק בו חזקה שקרא כל מה שלמעלה הימנו דסירכיה נקיט ואזיל וכן גבי תפי' אמרו בירוש' היה מתפלל ומצא עצמו בשומע תפי' חזקה כיון.
<h2>דף כב:</h2>
הקורא את שמע והיו מים שותתין לו על ברכיו אין זה נקרא כנגד עמוד ואינו אסור אלא מדרבנן, וע"כ מפני כך אינו דחוי וימתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה, שהה מחמת דיחוי כמו שהגיע למבואות מטונפות בין בק"ש בין בהלל בין במגילה אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ובתפי' החמירו ואפי' אינו דיחוי אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש, ואם היה דיחוי אפי' לא שהה כדי לגמור את כולה ג"כ חוזר לראש, ופסק זה כך הוא לדעת רבים וכ' ראב"ד, ויש דעות אחרות בזה אל הגאון ואל רבותי' הצרפתים וכתבנום בחיבור הגדול. ונראה מן הירוש' דכי אמרי' שהה כדי לגמור בעצמו של כל או"א שמין וי"א באדם בינוני.
